עונת 1968

בקיץ 1966 הוחלט כי בעקבות מכירות משחקים ואי סדרים נוספים שהתרחשו בעונות החולפות, תאוחד העונה הקרובה עם זו שבאה אחריה, ובמקום שתי עונות נפרדות בנות 30 משחקים כל אחת, תונהג עונה כפולה באורך של לא פחות מ-60 מחזורים. ההיגיון הוא שבאופן כזה, לפחות בתיאוריה, הליגה תהיה פחות צמודה ומותחת, החשיבות של משחק בודד תפחת, וכך גם התדירות של אירועים מפוקפקים למיניהם. המאמן אדמונד שמילוביץ' הוחלף בבלה פלפי היוגוסלבי, שאימן קודם לכן את אריס סלוניקי היוונית. השינויים המרכזיים בסגל היו עזיבתם של שלום פטרבורג ושל צמד האבשלומים, רצאבי ומרכוס, לצד חזרתו של ג'רי חלדי לאחר יותר מחמש שנים. פנים חדשות נוספות בהרכב היו של חזום חזום, שרשם הופעת בכורה בסיום העונה הקודמת ובעונה זו השתלב בהרכב באופן קבוע. העונה נפתחה עם שני ניצחונות ותיקו, אך בשמונת המשחקים הבאים הושג רק ניצחון אחד. שלישייה בחוץ מול שמשון ת"א החזירה את הקבוצה למסלול הניצחונות, ורצף של חמישה משחקים עם רשת נקייה הקפיץ אותה עד למקום השלישי לאחר 0:4 על נס-ציונה במחזור ה-15. בחודשיים הבאים ניצחה הפועל פעם אחת בלבד, עד שבמחזור ה-22 נסעה למשחק חוץ מול ושם אירעה תקרית חריגה - בדקה ה-60, במצב של 0:1 למקומיים, כבש בועז קופמן שער שוויון. השופט יצחק עורבי אישר אותו, אך מיד לאחר מכן החליט לחזור בו והשער נפסל. ההחלטה הובילה להתגודדות של שחקני הפועל סביבו, שהסתיימה כשהוא טוען שקופמן בעט בו והפסיק את המשחק. אם טענתו היתה מתקבלת הפועל היתה נענשת בהפסד טכני, מן הסתם, אך הצילומים מהאירוע הוכיחו באופן חד משמעי כי קופמן בכלל לא עמד ליד השופט בעת המהומה, ולכן הוחלט לזכות אותו ולקיים משחק חוזר, אשר נערך רק חצי שנה מאוחר יותר, בין המחזור ה-29 וה-30, ובו הפועל שוב פיגרה 1:0 אך מיהרה להפוך את התוצאה וניצחה 1:5. במחזור ה-23 הובסה הפועל בנס-ציונה, ובהמשך אותו שבוע הודחה מן הגביע ע"י מכבי ת"א (מן הראוי לציין כי משחקי הגביע נותרו נפרדים למרות איחוד שתי העונות), אך לאחר מכן רשמה שלושה ניצחונות רצופים מבלי לספוג אף שער. בשלב זה, לקראת סוף חודש מאי, הופסקה הליגה בשל מלחמת ששת הימים וחודשה רק שלושה חודשים מאוחר יותר. בפרק זמן זה עזב המאמן בלה פלפי את הארץ, ובמקומו מונה נחום סטלמך לתפקיד מאמן-שחקן. הליגה חודשה בסוף אוגוסט, והניצחון במשחק החוזר מול שעריים, לצד ניצחון נוסף מולה במסגרת המחזור ה-30 ארבעה ימים מאוחר יותר, קירבו את הפועל למרחק של ארבע נקודות מהמובילה מכבי ת"א, וביחד עם שתי החיפאיות התגבשה רביעיית מובילות שנאבקו על הפסגה. במחזור ה-33 נערך המשחק האחרון במגרש הישן ברחוב אברבנל, שהיה דווקא דרבי "חוץ" מול הפועל מחנה-יהודה, והפועל נפרדה ממנו כראוי, עם ניצחון 0:1 לעיני 6,000 אוהדים שמילאו כל פינה ביציעים, ניצחון שגם העלה את הקבוצה למקום השלישי וצימק את הפער מהפסגה לנקודה. גם משחק הבכורה באצטדיון החדש (האצטדיון הנוכחי) שנערך כעבור שבוע לא איכזב - הפועל הביסה את הפועל חיפה 1:4, שוב לעיני יציעים מלאים, וטיפסה למקום השני. המומנטום נמשך, ובמחזור ה-37 נרשם ניצחון שישי ברציפות, על הפועל בא"ש, והמקום הראשון נכבש בפעם הראשונה מאז המחזור השלישי. כיבוש הפסגה לא החזיק מעמד זמן רב, ובשלושת נכבש שער אחד בלבד, וגם הוא לא לכיוון הנכון. גם במשחקים שלאחר מכן הושגו תוצאות לא טובות, הפער מן המקום הראשון תפח עד לשבע נקודות, ואחרי המשחק במחזור ה-50 מול המובילה מכבי ת"א, שהסתיים ללא הכרעה, נראה היה שלא ניתן יהיה לסגור אותו. שלושה ניצחונות רצופים צימצמו את ההפרש לארבע נקודות, ועד למחזור ה-56 הפועל התקרבה בנקודה נוספת. חודש מאי הוקדש למשחקי הגביע, ששוחקו בזה אחר זה, והפועל ניצחה בכולם, כולל את מכבי ת"א בהארכה, והעפילה לגמר. משחקי הליגה חודשו, ניצחון על מכבי יפו במחזור ה-57 השאיר את המצב כמו שהוא, ובמחזור ה-58, שלושה מחזורים לסיום, התייצבה הפועל למשחק חוץ מול מכבי ת"א כשהמצב ברור - ניצחון יצמק את הפער לנקודה בודדת, ויספק אפשרות לגנוב את האליפות בדקה ה-90 במידה ומכבי ת"א תפסיד את אחד מהמשחקים שנותרו לה. התוכניות השתבשו עם הרחקתו של ציון שרעבי חצי שעה לסיום במצב של 0:0, והמכבים ניצלו את היתרון המספרי כדי לקבוע 0:2 ולזכות באליפות. ארבעה ימים בלבד לאחר מכן נרשם הפסד כואב נוסף, 1:0 בגמר הגביע מול בני יהודה, ושבוע שהתחיל עם סיכוי ותקוות לדאבל הסתיים בידיים ריקות.